בורר מתיר לרשת "יוליה טיפולים קוסמטיים" לפנות זכיין מהסניף וזאת עוד בטרם החלה הבוררות

 


1. עובדות


בחודש 8/2015 נכרת הסכם שכותרתו "הסכם למתן זיכיון" ובמסגרתו קיבל הזכיין זיכיון להפעיל מכון יופי של רשת מכוני הקוסמטיקה הפועלת  תחת המותג "יוליה", וזאת בתמורה ובתנאים הקבועים בהסכם.
ביום 27.12.15 החל הזכיין להפעיל את מכון היופי נשוא הסכם הזיכיון שבין הצדדים באזור כפר שמריהו שבשרון, בשטח אותו שכרה הרשת מבנק הפועלים.
כחודשיים לאחר פתיחת הסניף נתגלעו מחלוקות בין הצדדים אשר הובילו לנקיטתם של הליכים משפטיים, אשר בתחילה הוגשו לבית-המשפט המוסמך ולאחר מכן הועברו, בהסכמת הצדדים, להכרעה בפני בורר מוסכם.
עוד קודם לישיבת הבוררות הראשונה שנקבעה, פנתה הרשת אל הבורר בבקשה למתן סעדים זמניים אשר תכליתם להוביל לכך שהזכיין יפנה את שטח המושכר ויעביר את ניהול מכון היופי לידי הרשת.
במסגרת בקשתה טענה הרשת, בין היתר, כי יש להיעתר לבקשתה באופן דחוף ביותר על-מנת לצמצם את הנזק שעלול להיגרם לה; כי בין הצדדים נתגלעו מחלוקות חריפות שאינן מאפשרות להם להמשיך את שיתוף הפעולה ביניהם; הרשת הפנתה להוראות בהסכם הזיכיון התומכות בבקשתה; הרשת הפנתה להלכה התקדימית, מהתקופה האחרונה, שנקבעה בפסק-דין פרש קיטשן (כאשר עד אליה רשת אשר ביקשה לפנות זכיין נאלצה להפנות להלכות ותיקות שאינן מהזמנים האחרונים); הרשת הפנתה גם להלכה לפיה במקרה של חוסר אמון הזכיין לא יוכל להמשיך להחזיק בזכיינות ותרופתו היחידה תהיה בדמות של פיצוי כספי.
הזכיין התנגד לבקשה תוך שהוא טוען, בין היתר, כי מטרת בקשת הרשת נועדה לאפשר לרשת להניח את ידה על רווחים המופקים ממכון היופי המצליח; כי היא קיימה במלואן את הוראות הסכם הזיכיון; כי הרשת לא הייתה רשאית לבטל את הסכם הזיכיון; ועוד.


2. החלטת הבורר, כב' השופט (בדימוס) יעקוב שמעוני:


לאחר בחינת נסיבות המקרה וההלכה הנוהגת קבע הבורר בהחלטה בכתב, כי רשת יוליה רשאית לפנות את הזכיין מסניף הזכיינות.


החלטת הבורר הנכבד, נשענה על הוראות בהסכם הזיכיון אשר לשיטת הבורר תומכות בבקשתה של הרשת, ובכלל זה הוראות המזכות את הרשת בפינוי אקטיבי של זכיין, וביסס החלטתו עליהן.
החלטת הבורר הנכבד נשענה עוד על הלכה פסוקה מושרשת לפיה, "הגישה המקובלת בפסיקה, בהתקשרות המבוססת על יחסי אמון בין הצדדים, כמו במקרה של הסכם זיכיון, אין לכפות על בעלת מותג להמשיך ולהתקשר עם זכיין מטעמה כשהיא אינה חפצה בהתקשרות עמו".
בהחלטתו, הפנה הבורר הנכבד לנימוק נוסף ואשר לפיו "התרופה ההולמת בנסיבות כאלה היא פיצוי כספי ולא צו מניעה או צו עשה המחייב המשך קיומו של קשר עסקי" עם זכיין שהמפיץ/הרשת אינם רוצים בו עוד.
ביסוס החלטת הבורר הנכבד על "רצונה של הרשת להמשיך בהתקשרות עם הזכיין, כן אם לאו", יש בו כדי לחזק את כוחן של רשתות ולהטות את כף המאזניים, במקרה בו פורץ סכסוך בין רשת לזכיין, לכיוונה של רשת ולטובתה. לפי מיטב הבנתי וניסיוני,  מדובר באחד הכלים החזקים ביותר  העומדים לטובת רשת בהשוואה לכלים חוזיים אחרים, כאשר שימוש יצירתי בכלי זה יוביל לתוצאות מרחיקות לכת אשר יכולות להיטיב, משמעותית, עם רשתות המבקשות להגן על יוקרת המותג הרשתי ולהביא לניתוק מהיר ומידי מזכיין.


יוצא אפוא, שהחלטת הבורר הנכבד, לפיה ניתן לפנות זכיין מסניף שבעלות הקמתו הוא נשא, ממשיכה את ההלכה שהותוותה בבית-המשפט העליון בעניין פרש קיטשן. עתה, מעניין יהיה לראות עד לאן תרחקנה הערכאות השונות בקבלת בקשות דומות אשר יתבססו, במקרה קיצון, רק על נימוק "העדר רצון" כאמור.