>> "זה ייגמר בדם", מנבאת כותרת הסרט העוסק במאבקי שליטה על קרקע ונפט, המבוסס על ספרו של אפטון סינקלייר. מאבקי שליטה על קרקע ודלק במחוזותינו ייגמרו, במקרה הרע, בבית המשפט ובהרבה כסף. זה היה גורלם של ארבעהזכיינים של חברת פז.

פעם היה כדאי להיות זכיין של פז, אבל החגיגה הזאת נגמרה. בתחילת שנות ה-90 החליטה פז לשנות את המודל העסקי ולהפעיל בעצמה את תחנות הדלק. במודל העסקי הישן רכשה פז את הקרקע, הקימה תחנות ואף המשיכה להשקיע בציוד ולספק את הדלק, ואילו הזכיין קיבל לידיו את תפעול התחנה. כאשר החליטה פז לשנות את המודל, הודיעה לזכיינים כי חוזה הזיכיון תם ודרשה מהם להתפנות.

הזכיינים לא התלהבו. עבור חלקם, תחנות הדלק היו תרנגולות המטילות ביצי זהב. לפחות ארבעהזכיינים שהפעילו תחנות דלק ושירותים נלווים, כמו שירותי סיכה, שטיפה ותיקון תקרים, נלחמו בהחלטה לפנות אותם. פז ניהלה מולם מאבק רב-שנים ושלחה אותם הביתה מובסים. תוצאות המאבק: לפני 95' היו לפז 79 תחנות שהופעלו על ידיזכיינים ו-120 תחנות שהופעלו על ידי מפעילים עצמאיים. כיום פז מפעילה בעצמה 232 תחנות – ונותרו רק חמישהזכיינים ו-32 תחנות המופעלות בהסכמי הפעלה אחרים.

ארבעה זכיינים ניהלו קרב משפטי נגד ההחלטה לפנותם. פז גייסה תותחי ליטיגציה אזרחית כמו עו"ד יהושע חורש ממשרד ש. הורוביץ ועו"ד איילת גולומב ממשרד צבי אגמון ושות'. חורש ניהל את המאבק על פינוי תחנת פז הקריה בדרך פתח תקוה בתל אביב וייצג את החברה במשפט מול זכיין תחנת הדלק ראשונים בראשון לציון; גולומב ייצגה את פז במאבק על פינוי הזכיינים מתחנות בקעה בירושלים וצבר באזור. בשבוע שעבר ניגפו אחרוני המורדים, זכייני תחנת ראשונים, אשר ערעורם על החלטת בית משפט השלום לפנותם נדחה בבית המשפט המחוזי מרכז. זה היה הניסיון האחרון לקלקל את שורת הניצחונות שרשמה פז עד היום בבתי המשפט – וגם הוא כשל.

הזכיינים בתחנות פעלו במרבית המקרים במשך שנים רבות, על פי הסכמיזכיינות בלתי מוגבלים בזמן. ברוב ההסכמים נכתב במפורש כי פז יכולה לסיים את הזיכיון בהודעה מראש בכל עת, גם ללא כל סיבה. למרות הסעיף הדרקוני לכאורה, הקפידה פז במשך השנים להבטיח לזכיינים כי היא מעוניינת בהמשך הקשר אתם. מדוע? כי זה היה המודל העסקי שלה.

יחסים בלתי מאוזנים

מקובל לראות ביחסים בין זכיין לרשת יחסים בלתי מאוזנים. הרשת יכולה להכתיב הוראות והזכיין תלוי בה. יש לשיטה גם יתרונות מבחינת הזכיין: הוא מקבל עסק עם מוניטין מבוסס ותמיכה תפעולית כבר מנקודת הפתיחה. מבחינה משפטית, הבעיה היא שיחסי זכיין-רשת הם ארוכי שנים. קשה לצפות ולהסדיר מראש בחוזה כיצד יתנהלו. מחקרים שנערכו בארה"ב בקרבזכיינים ברשתות מסעדנות מצאו כי 70% מהזכיינים חוששים בעיקר מהאפשרות שהרשת תודיע להם באופן חד-צדדי על סיום הזיכיון.

זכייני תחנת פז הקריה קיבלו מפז הודעת סיום ב-93'. הזיכיון היה ברשותם מ-64' – כמעט 30 שנה. במשפט שניהלו מול פז זומן לעדות מנכ"ל החברה דאז, אריה לוי. לוי העיד כי פז לא נהגה לסיים הסכמיזכיינות אלא כאשר הזכיין עשה מעשה פסול, למשל מהילה של דלק – אבל הוא גם העיד כי פז לא ויתרה מעולם על הזכות לסיים את החוזה באופן חד-צדדי.

בית המשפט המחוזי דחה ב-2002 את טענת הזכיינים כי פז העניקה להם בשתיקה זיכיון לכל החיים. פסק הדין הזה, של השופטים יוסף גולדברג, אשר גרוניס ועוזי פוגלמן, הפך לאבן דרך במאבקה של פז בזכיינים עקשנים. השופטים ציינו כי הזכיינים השקיעו אמנם כספים בתחילת מערכת היחסים, אולם נראה כי כבר החזירו לעצמם את ההשקעה, וכי מאז היתה זו פז שהשקיעה כספים בתחנה, ולה זכות הקניין בנכס. רק בהערה קצרה ציין בית המשפט כי ייתכן שהדברים היו שונים אילו ביקשה פז לסיים את החוזה זמן קצר לאחר ההתקשרות ולא אחרי 30 שנה.

גם בתחנת ראשונים טענו הזכיינים כי למרות הסעיף בחוזה המאפשר לשני הצדדים לסיימו באופן חד-צדדי, היתה הבנה בעל פה כי החוזה יימשך לנצח. עורכי הדין של הזכיינים טענו בין היתר כי מי שניהל את המו"מ היה איש העסקים הממולח אברהם רובינשטיין המנוח. הזכיינים טענו כי לא ייתכן שרובינשטיין היה חותם על חוזה כה מסוכן שמאפשר לפז לבטל את ההסכם בקלות בשעה שמצד הזכיין נדרשו השקעות כספיות רבות. בקיץ האחרון דחה השופט שאול מנהיים את עמדת הזכיינים, וקבע כי הסעיף המאפשר לסיים את החוזה הוא הדרך היחידה של פז לשמור על זכות הקניין שלה בתחנה שהיא בעליה.

כמה שווה תחנת דלק לזכיין?

במארס השנה הורה השופט המחוזי נסים ישעיה לזכיינים שנאבקו נגד פינוי תחנת צבר לשלם לפז פיצויים על הפסדים שנגרמו לחברה עקב העיכוב בפינוי. מפסק הדין עולה כי התחנה מכרה בפועל כ-50 אלף ליטר דלק בחודש לפני שהועברה לתפעול על ידי פז. מדובר בממוצע נמוך, שכן פז מנעה מהזכיינים להפעיל מכשירי פזומט. כאשר החלה פז עצמה להפעיל את התחנה והכניסה גם את הפזומט, עלה הממוצע החודשי לכמעט 100 אלף ליטר לחודש.

פז טענה כי התחנה היתה אמורה להגיע למכירות של 200 אלף ליטר בחודש, וכי הרווח החודשי על היקף מכירה כזה, לאחר ניכוי הוצאות תפעול, הוא 50 אלף שקל. בית המשפט העניק לה רק רבע מהסכום, אך יחד עם פיצויים על הפסדים אחרים שנגרמו עקב עיכוב של חמש שנים בפינוי הנכס נאלצו הזכיינים לשלם לפז יותר מ-1.5 מיליון שקל.

ההגנה על זכיינים בישראל חלשה

לעומת המצב בעולם, ההגנה על הזכיינים בישראל חלשה במיוחד. עו"ד גדעון פישר, היועץ המשפטי של המועצה הציבורית לזכיינות, אומר כי בחלק ממדינות אירופה גם הסכם זכיינות הקובע זכות להפסקת ההסכם ללא כל נימוק וללא פיצוי יחייב את התאגיד לפצות את הזכיין בגין הפסקת היחסים.

עוד מציין פישר כי בניגוד לישראל, ב-17 מדינות בארה"בזכיינים מוגנים בחקיקה שעל פיה הפסקת ההסכם מחייבת "סיבה טובה" (Good Cause). לפני כארבע שנים נעשה בישראל ניסיון לחוקק חוקזכיינות שיאזן את מערכת היחסים הבלתי שוויונית. לדברי פישר, רשתות הזכיינים המבוססות הצליחו לבלום את החוק במאבק מול הזכיינים החלשים יחסית. האחרונים נאלצו להסתפק בקוד אתי שעליו חתמו חלק מהרשתות, ואשר תורם לאיזון היחסים.