ד"ר אורי בן אוליאל

9/06/2015

הסכמים רבים בתעשיית הזכיינות כוללים סעיף שבו זכיין מוותר לרשת על כל טענותיו הכספיות נגדה. לדוגמא, הסכמי פשרה בין זכיינים לבין רשתות, שמטרתם להביא לידי מיצוי הסכסוך בין הצדדים, כוללים לעיתים סעיף בו הזכיין מוותר לרשת על כל טענותיו מן העבר…

הסכמים רבים בתעשיית הזכיינות כוללים סעיף שבו הזכיין מוותר לרשת על כל טענותיו הכספיות נגדה. לדוגמא, הסכמי פשרה בין זכיינים לבין רשתות, שמטרתם להביא לידי מיצוי הסכסוך בין הצדדים, כוללים לעיתים סעיף שבו הזכיין מוותר לרשת על כל טענותיו מן העבר. באופן דומה, בהסכמים בהם הזכיין מוכר לרשת את הסניף שלו, יש לעיתים סעיף שבו הזכיין מוותר לרשת על כל טענותיו הכספיות מן העבר, וזאת מתוך מטרה לסיים את כל המחלוקות בין הצדדים.

בימים האחרונים התעוררה בפסק הדין בעניין נעמן גרופ (ת"א (ת"א) 23490-03-12‏) שאלה חשובה: האם זכיין שחתם על מסמך שבו הוא מוותר על כל טענותיו נגד הרשת כפוף לוויתור זה או האם הוא עדיין רשאי להעלות בפני הרשת טענות משפטיות מן העבר. התשובה שניתנה על-ידי בית המשפט עשויה להפתיע חלק מרשתות הזכיינות.

עובדות רלוונטיות

בפסק הדין בעניין נעמן גרופ, נכרת חוזה בין רשת כלי הבית "ששת" לבין זכיינית הרשת שבו נקבע, בין השאר, כי הזכיינית תעביר את הסניף שהפעילה לידי הרשת, וזאת בתמורה לזיכוי כספי. החוזה כלל סעיף חשוב לעניינו, שבו הזכיינית מוותרת באופן גורף על כל טענותיה נגד הרשת.

והנה, לאחר כריתת החוזה, העלתה הזכיינית טענות כספיות מן העבר כנגד הרשת, וזאת בניגוד לכאורה לסעיף בחוזה שבו היא ויתרה על כל טענותיה נגד הרשת. בפרט, הזכיינית טענה כי הרשת הפרה כלפיה התחייבויות מן העבר, וביניהן, התחייבות לשלם לה מחצית מדמי השכירות של החנות שהיא שכרה כזכיינית, וכן התחייבות לשלם לה זיכוי ממכירת מוצרי הרשת בסניפי רשת מגה.

אחת משאלות היסוד שהתעוררו בפסק הדין הייתה האם הזכיינית רשאית להעלות את הטענות האמורות כלפי הרשת, בהתחשב בסעיף שמצוי בחוזה עליו היא חתמה, שאוסר על הזכיינית להעלות נגד הרשת כל טענה שהיא.

באופן מפתיע, בית המשפט קבע, כי על אף סעיף הויתור עליו חתמה הזכיינית, היא רשאית להעלות כנגד הרשת טענות מן העבר. על מנת לבסס קביעה זו, ציין בית המשפט, בין היתר, את העובדה החשובה הבאה: הזכיינית חתמה על החוזה תוך שהיא הייתה בלחץ גדול, עקב רצונה לסיים את יחסיה עם הרשת. בהקשר זה ציטט בית המשפט את הדברים הבאים מפי הזכיינית: "נכנסתי ללחץ מאוד כי עברתי הרבה עם הרשת הזאת והרגשתי שהם הורסים את המשפחה שלי ועוד הרבה משפחות".

דיון

קביעת בית המשפט, ככל שהיא נסמכת על היות הזכיינית בלחץ גדול, אינה נקייה מקושי. סעיף חוק רלוונטי במיוחד לעניינו הינו סעיף 18 לחוק החוזים, שכותרתו "עושק". לפי סעיף זה, צד לחוזה אכן עשוי להיות זכאי לבטל את החוזה, אם הוא חתם על החוזה עקב מצוקה שנוצלה על-ידי הצד השני. ואולם, ביטול זה יהיה אפשרי – לפי סעיף 18 לחוק החוזים – אך ורק אם מכלול "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל".

בענייננו, ייתכן אמנם שהזכיינית כרתה את החוזה עקב מצוקה. יחד עם זאת, בפסק הדין לא נקבע על-ידי בית המשפט, כי מכלול תנאי החוזה "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל", כנדרש בסעיף 18 לחוק החוזים. משכך, לא ברור מהו הבסיס החקיקתי לקביעת בית המשפט, כי סעיף הוויתור, עליו חתמה הזכיינית, אינו מחייב אותה.

עתה, ולאור פסק הדין בפרשת נעמן גרופ, מעניין יהיה לראות האם בפסקי דין נוספים תתקבל המסקנה, כי זכיין שחתם על חוזה שבו הוא מוותר על טענותיו כלפי הרשת, רשאי בכל זאת להעלות טענות נגד הרשת.

* ד"ר אורי בן-אוליאל הינו מרצה בכיר וראש החטיבה למשפט מסחרי במרכז האקדמי למשפט ולעסקים.

מאמר זה אינו מתיימר למצות את הדיון בנושא. אין לראות במאמר זה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי